אנחנו בתקשורת – עוזבי הקיבוצים הוותיקים: מאבק על פנסיה הוגנת בהתאם לתרומה – מדוע הגיע הזמן לשינוי

מצורף קישור לכתבה: https://finance.walla.co.il/item/3749299 

פער זכויות פנסיוניות בלתי נתפס: עוול היסטורי זועק לתיקון

כמי שמייצג עוזבי קיבוצים, אני נתקל יום יום בעוול היסטורי ובפער זכויות בלתי נתפס הפוגע קשות באנשים שהקדישו את מיטב שנותיהם לבניין הקיבוץ וההתיישבות השיתופית. הם מוצאים עצמם בגיל מבוגר עם קצבאות פנסיה זעומות, לעיתים מאות שקלים בודדים לאחר עשרות שנים של עבודה.

הבעיה המרכזית היא הפער הבלתי נתפס בערך העבודה

לב ליבה של הבעיה טמון בכך ש"שנת עבודה" של חבר קיבוץ שעזב אינה שוות ערך, פנסיונית, ל"שנת עבודה" של חבר שנותר. הפערים הם בלתי סבירים ועצומים. ניקח לדוגמה חבר שעבד במטע הבננות בשנת 1970 יחד עם חבר אחר שנשאר בקיבוץ. אותה שנת עבודה בדיוק, אותה תרומה, אך עבור החבר שעזב, ערכה הפנסיוני של אותה שנה "חופפת" יהיה נמוך פי 2-6 (תלוי) ואף יותר מאשר לחבר שנותר. זאת, במקום לייצר מנגנון אשר מתחשב בעבודה האמיתית בפועל, לפי השנים והתרומה הממשית לקיבוץ.

העוזבים כפופים לתקנות ישנות, הקובעות חישוב פנסיה על בסיס שכר היסטורי במועד העזיבה. דמיינו מצב: חבר שעזב בשנת 1995, הפנסיה שלו מחושבת לפי השכר הממוצע הנמוך של אותה שנה. חבר אחר, שנותר בקיבוץ ועבד באותן שנים בהן עבד גם החבר העוזב, יקבל פנסיה המחושבת לפי השכר הממוצע במשק כיום, שהוא גבוה לאין שיעור.

האבסורד מתעצם כאשר לוקחים בחשבון שהעזיבה התרחשה לעיתים 10, 15 ואף 20 שנה לפני שהחבר העוזב הגיע לגיל פרישה והחל לקבל את הקצבה מהקיבוץ. חישוב הקצבה על בסיס השכר הממוצע ביום העזיבה, שנים כה רבות לפני מימושה, הוא חסר כל היגיון כלכלי, משפטי ואנושי. הערך הריאלי של הכסף נשחק לחלוטין, והקצבה הופכת ללעג לרש.

האחריות והמקור לתשלום: תקנות מדינה, ביצוע קיבוצי

חשוב להבהיר נקודה מהותית: התקנות העומדות בבסיס ההסדרים הפנסיוניים הללו הן תקנות מדינה. הן נחתמו ואושרו על ידי הגורמים המוסמכים – שר הכלכלה, שר העבודה, ורשם האגודות השיתופיות. אלו הגורמים שקבעו את המסגרת הנורמטיבית המסדירה את זכויות העוזבים.

אולם, וזו נקודה קריטית, מי שנושא בפועל בנטל התשלומים של אותן קצבאות פנסיה לחברי הקיבוץ שעזבו הם הקיבוצים עצמם. כלומר, למרות שהמדינה היא זו שקבעה את הכללים (כמובן בדחיפה של הקיבוצים), היישום והתשלום בפועל מוטלים על כל קיבוץ וקיבוץ ביחס לחבריו לשעבר. עובדה זו מדגישה את הכשל, שכן הפערים והעוולות נוצרים מכוח הסדרים נורמטיביים שנקבעו על-ידי רשויות המדינה, אך הקיבוצים הם אלו שמוציאים אותם לפועל.

קיפוח נוסף: "שנים אבודות" ופגיעה בוותק

לא די בכך, התקנות המיושנות קובעות כי צבירת הוותק הפנסיוני לעוזבים מתחילה רק מגיל 30, כאשר לנותרים, לפי התקנות החלות עליהם, אין התחשבות בוותק כלל. המשמעות היא שלעיתים קרובות "נמחקות" לעוזבים 9-10 שנות ותק יקרות מפז, שנים בהן עבדו ותרמו לקיבוץ בדיוק כמו כל חבר אחר. זהו קיפוח נוסף, בלתי מוסבר ובלתי מתקבל על הדעת. תקנות אלו פשוט אינן מותאמות למציאות החיים כיום ודורשות שינוי שורשי.

עתירה לבג"ץ: זעקה לצדק

העתירה שהגשנו לבג"ץ ממחישה את הכאב והעוול.  אנו טוענים כי ההסדר הקיים פוגע בזכות החוקתית לשוויון מהותי ולקיום בכבוד. אך מעבר לכך, גם אם נבחן את ההסדר החל על העוזבים בפני עצמו, ללא כל השוואה לחברים שנותרו, הוא פשוט אינו עומד במבחן הסבירות הבסיסי. מדובר בהסדר בלתי סביר באופן קיצוני.

קביעת "הסכום הבסיסי" לפנסיה על פי 47% מהשכר הממוצע במשק במועד העזיבה של החבר, כאשר הקצבה עצמה משולמת בפועל שנים רבות, ולעיתים עשרות שנים, לאחר מכן, היא נוסחה המבטיחה שחיקה דרמטית ומתמשכת בערכה הריאלי של הפנסיה. היא מתעלמת לחלוטין מהאינפלציה המצטברת, מעליית רמת החיים ומהשינויים בשכר הממוצע במשק לאורך השנים שבין העזיבה לבין מועד תשלום הקצבה בפועל. תוצאת מנגנון מיושן זה היא קצבאות מזעריות, שלעיתים קרובות אינן מספיקות אף לקיום מינימלי בכבוד, כפי שמודגם היטב במקרה העותרים.

בכך, ההסדר המקורי לעוזבים חוטא לתכלית הבסיסית שלשמה נועדה הפנסיה. זאת ועוד, הוא חוטא להסכם הבלתי כתוב, אך המובן מאליו, שהיה קיים בקיבוץ השיתופי של פעם: הקיבוץ הוא שידאג לחבריו לעת זקנה. יש לזכור כי באותם ימים, ברוב הקיבוצים, לא רק שלא עודדו חיסכון פנסיוני אישי, אלא שלרוב אף נאסר על חברים להפריש כספים לפנסיה פרטית, מתוך אידיאולוגיה של קולקטיביות וערבות הדדית. רוב הקיבוצים החלו להפריש באופן מסודר לפנסיה עבור חבריהם רק באזור שנות ה-2000. לכן, ההסדר הנוכחי משאיר את העוזבים קירחים מכאן ומכאן – גם נמנע מהם לחסוך בעבר, וגם נמנעת מהם כיום גמלה הוגנת המשקפת את תרומתם האמיתית. אין כל הצדקה עניינית לפער העצום בזכויות בין מי שעזב למי שנותר.

הדרישה לשינוי: מעבר להצהרה – מתווה מעשי

אנו לא מסתפקים רק בהצהרה על פסלות ההסדר הקיים לעוזבים. הצגנו בעתירה מתווה קונקרטי לתיקון העוול, המבוסס על עקרונות של שוויון מהותי והכרה בתרומת העבר.

המאבק על הפנסיה של עוזבי הקיבוצים הוא מאבק על צדק חברתי בסיסי ועל הזכות להזדקן בכבוד. הגיע הזמן שבעיקר הקיבוצים אך גם המדינה יכירו בתרומתם רבת השנים של העוזבים ויתקנו את העוול ההיסטורי, כדי שגם אלו שנאלצו לעזוב את הקיבוץ במהלך חייהם יזכו לביטחון פנסיוני הולם בהתאם לתרומתם האמיתית לקיבוץ.