ערבות הדדית בקיבוץ המתחדש – חשיבות התקנות ופרשנותן הראויה

עו"ד אורון בולגנים שלום

תקנות האגודות השיתופיות (ערבות הדדית בקיבוץ מתחדש), תשס"ו-2005, הן אבן יסוד של חובות הקיבוץ כלפי חבריו, בעיקר בתחום הביטחון הסוציאלי. תקנות אלה, אשר עוסקות בהבטחת צורכי החברים בגיל פרישה, נראות במובנים רבים כהסדרים ראשוניים שהיו אמורים להיקבע בחקיקה ראשית של הכנסת ולא באמצעות תקנות של שר. עם זאת, בשל העובדה שהתקנות התקבלו בהסכמה רחבה של התנועה הקיבוצית, רשם האגודות השיתופיות ומשרדי הממשלה, יש להתייחס אליהן כאל מסגרת מחייבת וכבעלת תוקף נורמטיבי גבוה במיוחד.

תקנה 3 – הבטחת צורכי החבר בגיל פרישה

העיקרון המרכזי העומד בבסיס תקנה 3 הוא הבטחת רמת חיים מינימלית לחברים שהגיעו לגיל פרישה, כך שצרכיהם לא ייפגעו כתוצאה מהמעבר של הקיבוץ למודל של "קיבוץ מתחדש". התקנה קובעת כי הקיבוץ מחויב להבטיח את צורכי החברים בגיל פרישה כך שערכם הכולל לא יפחת מגובה סכום הגמלה הפנסיונית, המוגדר כ-40% מהשכר הממוצע במשק.

בכך מבטאת התקנה את ההכרה בכך שהחברים הוותיקים השקיעו את מיטב שנותיהם בקיבוץ, תרמו לו לאורך שנים, ובשל כך אין להפקירם ברגע בו הם אינם מסוגלים לכלכל את עצמם. למעשה, זוהי מהות הערבות ההדדית, שהיא אחד היסודות ההיסטוריים של ההתאגדות הקיבוצית.

חשוב להבחין כי התקנות מבחינות בין "חבר קיבוץ" לבין "חבר בעצמאות כלכלית". חבר בעצמאות כלכלית הוא חבר שהוסכם בינו לבין הקיבוץ כי הוא אינו מעביר את הכנסותיו לקיבוץ ואינו זכאי לקבלת תקציב מהקיבוץ. על פי תקנה 10, חבר כזה יכול להשתתף בערבות ההדדית בסכומים נמוכים יותר, אך מנגד הוא אינו זכאי להספקת הצרכים על ידי הקיבוץ.

המשמעות היא כי תקנה 3 חלה על חברים שהיו חלק מהמערכת הכלכלית של הקיבוץ ושתקבוליהם נוהלו במסגרת הכללית של הערבות ההדדית. חבר שהתקיים בעצמאות כלכלית מראש, ולא העביר את הכנסותיו לקיבוץ, אינו זכאי להבטחת הצרכים הקבועה בתקנה זו.

למרבה הצער, ישנם מקרים בהם קיבוצים מנסים לעקוף את התקנות באמצעות מנגנונים שונים שאין מקום לפרטם כאן, אך חשוב לאמור כי ניסיונות אלו מנוגדים לעקרונות התקנות ופוגעים בעקרון הבסיסי של הערבות ההדדית ולכן אינם ראויים.

הפרשנות הראויה לתקנות

לבתי המשפט ולרשם יש תפקיד חשוב בהגנה על זכויות חברי הקיבוץ בגיל פרישה. הם נדרשים להכריע האם התקנות הן רק מסגרת כללית הניתנת להתניה ולפרשנות רחבה, או שמא מדובר בעקרונות יסוד המחייבים שמירה קפדנית על זכויות החברים.

לאור ניסוח התקנות ומהותן, יש לראות בהן ביטוי לערכי יסוד של צדק חברתי ולחובה להבטיח את רווחתם של החברים הוותיקים. לכן, יש לאסור באופן ברור על כל ניסיון לעקוף את התקנות באמצעות פרשנות מצמצמת או מנגנונים שונים אשר עלולים לרוקן מתוכן את תכלית התקנות.

חברי קיבוץ רבים חיו את חייהם בתוך מסגרת הקיבוץ, ולא יצאו ממנה אל מחוץ למוסדותיו, אשר היו ביתם לאורך שנים רבות. עבורם, הקיבוץ אינו רק מסגרת כלכלית או ארגונית, אלא מקום של משפחה, חברים ושייכות קהילתית. מסיבה זו, רבים מהם נמנעים מלפנות לערכאות משפטיות או לרשם האגודות השיתופיות גם כאשר זכויותיהם נפגעות, מתוך תחושת נאמנות או מתוך חשש לעימות עם הקהילה שבה הם חיים. בשל כך, מקרים רבים של פגיעות בזכויות חברי הקיבוץ כלל אינם מגיעים לפתחו של בית המשפט, והם נותרים ללא מענה או תיקון. עובדה זו מעניקה משנה תוקף לחשיבות ההכרעות השיפוטיות במקרים שכן מובאים לבירור, שכן פסיקות ברורות וחד משמעיות יכולות להוות מנגנון מרתיע ולהשפיע על אופן התנהלותם של קיבוצים אחרים. בתי המשפט נדרשים להבהיר כי התקנות אינן בגדר מסגרת גמישה הנתונה לפרשנות מצמצמת, אלא קובעות חובות חד-משמעיות שאינן ניתנות לעקיפה. יש להעדיף פרשנות המעניקה עדיפות לתכלית התקנות ולרוח הערבות ההדדית, כך שכל ניסיון למנוע מחבר את זכויותיו באמצעות תמרונים תקנוניים ייפסל על הסף.

הבטחת קצבת המינימום גם במקרים של אי-הפרשה

גם במקרים בהם חבר קיבוץ ותיק לא הפריש לעצמו לפנסיה במועד שנקבע (למשל, במועד הפיכתו של הקיבוץ לקיבוץ מתחדש), אין בכך כדי לפטור את הקיבוץ מחובתו להבטיח לו את קצבת המינימום. תקנה 3 נועדה למנוע מצב בו חברים שנשענו במשך שנים על הקיבוץ ימצאו עצמם ללא יכולת קיום בסיסית בגיל מבוגר. סכום הגמלה הפנסיונית שנקבע בתקנות איננו גבוה ביחס לרמת החיים בישראל, והוא משקף בראש ובראשונה את ההכרה בתרומתם של חברי הקיבוץ לאורך השנים. קביעה אחרת תביא לפגיעה חמורה בזכויותיהם של אותם חברים, אשר נתנו את מיטב שנותיהם לטובת הקיבוץ וכעת מוצאים עצמם בלא רשת ביטחון מספקת.

אחרית דבר 

תקנות הערבות ההדדית הן בעלות מעמד מחייב, לאור ההסכמה הרחבה להן מצד התנועה הקיבוצית, רשם האגודות השיתופיות ומשרדי הממשלה. פרשנותן צריכה להיעשות ברוח מחמירה, המגנה על זכויות החברים הוותיקים ואינה מאפשרת עקיפתן באמצעות מנגנונים שונים של התניות.

לבתי המשפט תפקיד מרכזי בהבטחת יישום התקנות, תוך קביעה חד משמעית כי חובות הקיבוץ כלפי חבריו הוותיקים אינן נתונות לפרשנות שונה מהקבוע בתקנות. רק כך ניתן להבטיח שהעקרונות הבסיסיים של הערבות ההדדית ימשיכו להתקיים, וכי חברי הקיבוץ שהקדישו את חייהם למסגרת זו לא יימצאו עצמם ללא ביטחון כלכלי בגילם המבוגר.

הערה: כל הנאמר במאמר זה הוא על דעתו של הכותב ואינו מהווה ייעוץ משפטי