עתירה של עוזבי קיבוץ נדחתה. ההליך הסתיים, אך הפער המשפטי, החברתי והמוסרי נותר ללא הכרעה מנומקת

מאת עו״ד אורון ב. שלום

בעקבות פניות שהתקבלו במשרד מעוזבי קיבוצים ומבני משפחותיהם לאחר סיום ההליך, מצאתי לנכון לפרסם עדכון מקצועי על השאלה שנותרה ללא בירור עובדתי מלא ועל הצורך בהמשך בחינתה על בסיס נתונים.

ההליך בעתירת עוזבי הקיבוצים הסתיים לאחר שהעותרים הודיעו, בעקבות המלצת הרכב בית המשפט העליון, כי לא יעמדו על העתירה והיא נדחתה. לא ניתנה הכרעה מנומקת לגופה של השאלה שהועלתה.

בין היתר, התבקש מבית המשפט להוציא צו על תנאי שיחייב את הרגולטור לבצע את השלב הראשון והבסיסי ביותר של מינהל תקין: לאסוף נתונים, לזהות את קבוצת ההשוואה הנכונה, לבודד את רכיב שנות העבר, לבחון חלופות ולהסביר את ההבחנה.

ההרכב לא הוציא צו על תנאי ולא חייב את המדינה להשלים תשתית נתונים, לבחון את קבוצת ההשוואה ולנמק את היחס השונה לשנות העבר.

והשאלה הייתה פשוטה:

מדוע שנות חברות ועבודה שנצברו באותה תקופה שיתופית – תחת אותו משטר של קופה משותפת, שבו עבודת החבר לא תומחרה בשכר אישי לפי תפקידו ופירות עבודתו הועברו לקיבוץ, ובלא אפשרות רגילה לצבור פנסיה אישית מתוך שכרו – שכן במשך עשרות שנים, וברוב הגדול של הקיבוצים, נמנעה צבירה אישית על רקע המדיניות האידאולוגית שלפיה הקיבוץ עצמו הוא שידאג לחבר לעת זקנה, ואין מקום לנכס פנסיוני אישי על שמו – זוכות כיום להגנה פנסיונית שונה באופן מהותי, לפי השאלה אם החבר נשאר בקיבוץ או עזב לאחר שהשנים כבר נצברו, כלומר העבודה כבר בוצעה בתקופה השיתופית?

אין הכוונה לכך שכל חברי הקיבוץ ביצעו אותו תפקיד. מנהל מפעל, גננת, גנן, רפתן או עובד מטבח ביצעו עבודות שונות. אולם במשטר הקיבוצי השיתופי עבודתם לא תומחרה בשכר אישי לפי המקצוע, האחריות, מספר המשרות או ההכנסה שהניבה עבודתם. בהתאם לעיקרון "כל אחד לפי יכולתו, וכל אחד לפי צרכיו”, החבר מסר לקיבוץ את כוח עבודתו ואת פירותיה, והקיבוץ סיפק את צורכי החבר ומשפחתו מן הקופה המשותפת.

לכן יחידת ההשוואה אינה סוג המשרה אלא שנת החברות והעבודה במשטר השיתופי. חבר שניהל מפעל וחברה שעבדה כגננת לא קיבלו לידיהם את שווי השוק של עבודתם ולא יכלו, ככלל וביחס לעבודתם בקיבוץ, להפריש מתוך שכר אישי לפנסיה ולצבור תשואה על שמם. מבחינה פנסיונית היה לשנותיהם מעמד משותף: פירות העבודה נמסרו לקופה המשותפת, והאחריות לצורכי הזקנה נותרה במסגרת הקיבוצית.

מכאן שאין הטענה שהעבודה המקצועית הייתה זהה, אלא שלשנות העבודה היה אותו מעמד כלכלי ונורמטיבי. העזיבה המאוחרת יכולה להצדיק הבדלים בנוגע לזכויות חברות, לרווחים, לנכסים ולעבודה שנוצרו לאחר העזיבה. היא אינה מסבירה כשלעצמה מדוע שנות עבודה שכבר הושלמו תחת אותו משטר שיתופי מקבלות הגנה פנסיונית מעודכנת אצל מי שנשאר, אך נותרות במסלול היסטורי ושחוק אצל מי שעזב.

השדרוג ניתן שוב ושוב – אבל רק לקבוצה אחת

בנוסחן המקורי של תקנות הערבות ההדדית משנת 2005 נקבע כי גמלתו הפנסיונית של חבר שנותר בקיבוץ לא תפחת מן הקצבה שנקבעה בדין החל על חבר יוצא או מוצא. יש בכך נתון נורמטיבי חשוב: מנגנון הקצבה של העוזבים שימש בנוסח המקורי נקודת ייחוס לרמת ההגנה הפנסיונית של החברים שנותרו בגין שנות העבודה בתקופה השיתופית. לשיטת העותרים, הדבר מחזק את הזיקה בין שתי הקבוצות ביחס לשנות העבודה בתקופה השיתופית.

בשנת 2009 הוחלפה נקודת הייחוס ברצפת הגנה של 35% מן השכר הממוצע לחברים שנותרו בקיבוץ, ובשנת 2015 הועלתה הרצפה ל-40%. מנגנון הקצבה החל על העוזבים הוותיקים לא עודכן במקביל. כך נוצר והעמיק פער בין שתי קבוצות שעבדו בשנים חופפות תחת אותו משטר שיתופי. השינויים שנעשו לאורך השנים משקפים הכרה בכך שנדרשת רמת הגנה גבוהה יותר כדי להבטיח קיום בכבוד בגיל מבוגר.

בשלד תקנון הפנסיה שהכינה התנועה הקיבוצית לקיבוצים ובמספר לא מבוטל של תקנוני פנסיה פנימיים שנבדקו, חבות העבר של הקיבוץ מבוססת במפורש על שנות העבודה והוותק שנצברו בתקופה השיתופית. למשל נקבע בהם כי חבר זכאי לפנסיה ממקורות הקיבוץ בגין הוותק הפנסיוני שצבר עד מועד השינוי שבו הקיבוץ הפך משיתופי למתחדש; כי החל ממועד השינוי אין עוד צבירת ותק בקיבוץ; כי האחריות לצבירה נוספת מוטלת על החבר; וכי סכום חבות הקיבוץ מחושב לפי הוותק שהיה לחבר במועד השינוי. שלד תקנון הפנסיה שהכינה התנועה הקיבוצית מגדיר במפורש ״זכויות פנסיוניות בגין העבר״ כערך הזכויות שנצברו לפני היום הקובע בגין שנות עבודתו בפועל של החבר.

לכן חבר שהצטרף לאחר מועד השינוי אינו צובר זכויות עבר בגין שנים שבהן לא עבד בקיבוץ השיתופי. חבות הקיבוץ כלפי החבר הוותיק מחושבת על בסיס השנים שבהן עבד לפני מועד השינוי לקיבוץ שיתופי, ולא על בסיס השנים שבהן נשאר לאחריו.

מכאן, לשיטתנו, שהחברות הנוכחית היא אינה המקור הכלכלי של זכויות העבר ואינה הבסיס לחישובן. המקור הוא הוותק הפנסיוני שנצבר בתקופה השיתופית – הן עבור מי שנשאר בקיבוץ ועבד בתקופה השיתופית והן עבור מי שעזב ועבד בתקופה השיתופית.

קבוצת ההשוואה המדויקת היא אפוא מי שעבדו בתקופה השיתופית וצברו ותק פנסיוני בגין אותן שנים – חלקם נשארו בקיבוץ וחלקם עזבו לאחר מכן. אין הטענה שאין כל הבדל בין עוזב לנשאר. קיימים הבדלים הנוגעים לחברות בהווה, לזכויות עתידיות, לנכסים ולמחויבויות שלאחר העזיבה. הטענה היא שהבדלים אלה אינם מסבירים כשלעצמם מדוע הוותק שכבר נצבר לפני העזיבה זוכה להגנה פנסיונית מעודכנת אצל הנשאר, אך נותר במסלול היסטורי ושחוק אצל העוזב.

זהו השוני שהיה על המדינה להראות שהוא רלוונטי דווקא לרכיב שנות העבר. לא די לומר שאחד ״עוזב״ והאחר ״נשאר״; יש להסביר מדוע סטטוס מאוחר משנה את ערכן הפנסיוני של שנים שהושלמו קודם לכן תחת אותו משטר שיתופי.

המספרים מבהירים: אותן שנות עבר – פער של עשרות אחוזים

ההשוואה שלהלן היא לרף ההגנה הנורמטיבי המזערי (קיבוצים רבים נותנים מעבר לכך בגין שנות העבר בעבודה השיתופית), בכפוף לתנאי ההסדר ולהבאת מקורות פנסיוניים רלוונטיים בחשבון.

הדוגמאות אמיתיות. נכון למרץ 2025 עמדה רצפת ההגנה הפנסיונית לחבר שנותר בקיבוץ על 5,262 שקל בחודש (היא עלתה מאז). ההשוואה אינה בין שני אנשים בעלי עבר שונה, אלא בין אותו עבר תעסוקתי בתקופה השיתופית: אותן שנות עבודה, אותו ותק פנסיוני ואותו היעדר אפשרות לצבור פנסיה אישית.

טיוטת התקנות ממאי 2026 של תקנות הערבות הדדית מחדדת זאת עוד יותר. היא מבחינה במפורש בין התקופה שקדמה למועד השינוי לבין התקופה שלאחריו, וקובעת כי ביחס לחלק הגמלה שנצבר בתקופה השיתופית ניתן להביא בחשבון זכויות גמל בלבד אשר נצברו בתקופה השיתופית.  כלומר, ההשוואה הנכונה היא בין ערכן הפנסיוני של אותן שנות עבר, לאחר קיזוז צבירה פנסיונית מקבילה שנצברה, ככל שנצברה, בגין אותה תקופה שיתופית.

אדם שעבד בקיבוץ 38 שנים ועזב בגיל 60 קיבל בתחילה 1,985 שקל בחודש. אילו נותר חבר, ובהתקיים תנאי ההסדר, רף ההגנה המזערי החל עליו היה מבוסס על סכום של 5,262 שקל. מדובר בפער של 3,277 שקל בחודש: קצבת העוזב הייתה 37.7% בלבד מן הרף- 62.3% פחות.

רעייתו, שעבדה 37 שנים, קיבלה 1,997 שקל בחודש. גם כאן הפער מול רף של 5,262 שקל הוא 3,265 שקל: קצבתה הייתה כ-38% מן הרף – 62% פחות. גם לאחר שהקצבאות עודכנו לכ-2,200 שקל, הן הגיעו לכ-41.8% בלבד מן הרף, כלומר פער של כ־58.2%.

דוגמה חריפה נוספת היא של חברת קיבוץ שעבדה בו למעלה משני עשורים, בשנות החיים המרכזיות לבניית חיסכון פנסיוני. בתקופה זו היא לא קיבלה שכר אישי שממנו הייתה יכולה להפריש לפנסיה, ולא נצברה לזכותה פנסיה אישית רגילה בגין עבודתה בקיבוץ. כיום משלם לה הקיבוץ כ-813 שקל בלבד בחודש. לעומתה, חברה בעלת עבר מקביל שנותרה בקיבוץ הייתה כפופה לרף הגנה גבוה בהרבה, בכפוף לתנאי ההסדר. פער גדול  מאוד  – כאשר  לא מדובר בפער שנוצר מעבודה שונה או מוותק שונה, אלא מערך פנסיוני שונה לאותן שנות עבר, רק משום שהאחת עזבה והאחרת נשארה.

וזוהי השוואה לרף המזערי בלבד; קיבוצים רבים מעניקים לחבריהם הגנה גבוהה הרבה יותר.

אין מדובר בוותק אחר או בתקופת עבודה אחרת. מדובר באותן שנות עבודה שיתופיות ובאותו חסר פנסיוני שנוצר בהן. ההבדל נולד רק לאחר שהעבודה כבר בוצעה: אחד נשאר, האחר עזב – ואותן שנות עבר קיבלו ערך פנסיוני שונה.

מכונית אינה פנסיה

במהלך הדיון העלה אחד מחברי ההרכב אנלוגיה לרכישת מכונית ולכניסה למערכת מסוימת:

“זאת לא יכולה להיות אפליה, זה כמו להגיד אני מופלה לרעה כי מכונית שאני רוצה לקנות יקר(ה) מדי. יש הסתמכות, נכנסת למערכת מסוימת.”

בכל הכבוד, מכונית אינה פנסיה.

קונה מכונית מבקש לרכוש מוצר חיצוני. עוזב הקיבוץ אינו מבקש לקבל מוצר שלא היה לו חלק ביצירתו. הוא מבקש שהמדינה תבחן את ערכה הפנסיוני של עבודה שכבר מסר או במילים  אחרות, הוא מבקש שהמדינה תבחן מדוע הוותק הפנסיוני שצבר לפני עזיבתו מקבל רמת הגנה שונה מן הוותק המקביל של חבר שנשאר.

מוכר מכוניות לא קיבל קודם לכן את מלוא הכנסתו של הקונה במשך עשרות שנים. מחיר מכונית אינו מבוסס על שנות עבודה שנמסרו בעבר. מכונית אינה תחליף להכנסה בזקנה.

גם האמירה “נכנסת למערכת מסוימת” הופכת את המציאות: העוזבים והנשארים נכנסו לאותה מערכת שיתופית. הם עבדו יחד, מסרו את הכנסותיהם לאותה קופה ולא צברו לעצמם פנסיה אישית. הפיצול בערך הפנסיוני נוצר רק מאוחר יותר, לאחר שהעבודה כבר הושלמה.

"גם לשופטים עשו את זה" – אך לא באותו אופן

במהלך הדיון הועלתה מפי אחת מחברות ההרכב ההשוואה הבאה:

„גם לשופטים עשו את זה”.

ככל שהכוונה הייתה למעבר מפנסיה תקציבית לפנסיה צוברת, ההשוואה דווקא מחדדת את ההבדל בין המקרים.

אצל השופטים נקבע מועד חיתוך: שופטים שמונו לאחר 15 במאי 1999 נכנסו מלכתחילה למסלול של פנסיה צוברת, שבמסגרתו זכויותיהם מבוטחות בקופת גמל ונצברות לאורך שנות הכהונה. ההבחנה נקבעה בעת הכניסה למסלול החדש וביחס לעבודה שטרם בוצעה; היא לא העניקה בדיעבד ערך שונה לאותן שנות שירות שכבר הושלמו.

יתרה מכך, כאשר התברר כי ההסדר עלול לפגוע בהכרה בתקופות שירות קודמות של שופטים שהגיעו משירות המדינה, תוקן ההסדר בשנת 2018 כדי למנוע את הפגיעה. ועדת הכספים תיארה את המצב כעיוות הטעון תיקון.

אצל עוזבי הקיבוצים המצב שונה. העוזבים והנשארים כבר ביצעו את שנות העבודה שבמחלוקת תחת אותו משטר שיתופי. ככלל, לא נצברה עבורם פנסיה אישית מתוך שכר בגין עבודתם בקיבוץ. רק לאחר ששנות העבודה כבר הושלמו נוצר הפיצול: מי שנשאר זכה להגנה פנסיונית מעודכנת, ואילו מי שעזב נותר במסלול ההיסטורי.

גם מבחינה מעשית אין דמיון. שופט במסלול הצובר חוסך לאורך שנות כהונתו. עוזב שעבד בקיבוץ 38 שנים ועזב בגיל 60 אינו יכול להשלים בשנים שנותרו עד פרישתו 38 שנות הפקדות, תשואה וריבית דריבית.

קיים גם הבדל מוסדי יסודי. בעניינם של השופטים המדינה היא המעסיקה והגורם הנושא בהסדר הפנסיוני. בעניינם של עוזבי הקיבוצים לא התבקש אוצר המדינה לשלם את הקצבאות. החבות הנטענת היא של כל קיבוץ כלפי עוזביו שלו; מן המדינה התבקש להסדיר, לפקח ולבחון את ההבחנה – לא לממן אותה.

לכן אין מדובר במצבים מקבילים: אצל השופטים – מסלול שנקבע מראש, צבירה שוטפת והגנה על שירות קודם; אצל עוזבי הקיבוצים – ערך שונה שניתן לאחר מעשה לאותן שנות עבודה שכבר הושלמו.

שני מסלולים שנקבעו מראש לעבודה עתידית אינם שקולים לשני ערכים שניתנו בדיעבד לאותו עבר.

מן הדיון עלה כי השיקולים המרכזיים שהטרידו את ההרכב היו חלוף הזמן והסתמכות הקיבוצים על ההסדר הקיים. שיקולים אלה עמדו ברקע להמלצת ההרכב לעותרים שלא לעמוד על העתירה, אף שפסק הדין עצמו אינו כולל הנמקה.

הסתמכות אינה יכולה להפוך הפליה נטענת לזכות מוקנית

במהלך הדיון העלתה אחת מחברות ההרכב את טענת ההסתמכות של הקיבוצים, שלפיה הם פעלו לאורך השנים בהתאם לכללים הקיימים ובנו על יסודם את תקציביהם.

הסתמכות היא שיקול משפטי לגיטימי, ולעיתים אף כבד משקל. אך היא אינה מילת קסם, ובוודאי שאינה מעניקה חסינות מפני בירור של הפליה נטענת.

שאחרת, ככל שההבחנה נמשכת זמן רב יותר – כך קשה יותר לתקנה; ככל שמוסד בנה במשך שנים את תקציבו על תשלום חסר לקבוצה מסוימת – כך מתחזקת כביכול זכותו להמשיך בכך; וככל שהנפגעים הזדקנו והמתינו זמן רב יותר – כך העוול נעשה מוגן יותר.

לא ניתן לקבל עיקרון כזה.

התקציב הוא אילוץ שיש להתחשב בו בעת עיצוב התרופה. הוא אינו מקור נורמטיבי להמשך הפגיעה.

לפני שמקבלים טענת הסתמכות, יש לברר על מה בדיוק הסתמכו, מי הסתמך, מהו היקף החבות ומהן החלופות. כמה עוזבים ותיקים חיים כיום? כמה מקבל כל אחד? כמה שנות עבודה משותפות עומדות בבסיס הקצבה? מה תהיה עלותו של תיקון מכאן ולהבא בלבד? אילו קיבוצים אכן חלשים? האם ניתן לקבוע תקרה, פריסה, קיזוז זכויות חיצוניות או מנגנון הקלה פרטני?

במסגרת ההליך המדינה לא הציגה מיפוי של מספר הזכאים, פילוח של הקצבאות, אומדן עלות או בחינה כמותית של החלופות. לא הונחה תשתית רגולטורית־עובדתית המאפשרת לכמת את טענת ההסתמכות ולבחון את משקלה – שיקול שהיה צריך להשפיע על עיצוב הסעד, ולא למנוע את בירור עצם ההבחנה.

כך נוצר מעגל בלתי מתקבל על הדעת: אין נתונים, ולכן מועלה חשש מפני עלות בלתי ידועה; והחשש מפני העלות הבלתי ידועה משמש נימוק שלא לחייב אפילו את איסוף הנתונים.

בהיעדר נתונים, החשש מפני העלות נותר בגדר השערה שלא ניתן היה לבחון את משקלה בפועל.

חשוב גם לדייק: לא קופת המדינה נדרשת לשלם את הקצבאות. כל קיבוץ נדרש לדאוג לעוזביו שלו. לפי הערכת העותרים, מדובר בכל קיבוץ בעשרות בודדות של זכאים ולעיתים בפחות מכך. דווקא משום שהמדינה לא הציגה מיפוי מלא, היה מקום לחייב אותה לבצעו לפני שטענת העלות תשמש לסגירת הבירור.

חלק מן הזכאים כבר אינם בחיים. זו קבוצה היסטורית סגורה – בעיקר בני הדור שנולד בשנות ה-40, ה-50 ותחילת שנות ה-60 – והקצבה משולמת בחיי הזכאי.

מדובר בקבוצה היסטורית סגורה, שאינה מתרחבת באמצעות צבירת שנות עבודה חדשות בתקופה השיתופית. מספר הזכאים והיקף החבות המדויק מחייבים מיפוי ובדיקה אקטוארית. כל שנת דחייה אינה מוכיחה שההסדר נעשה צודק יותר. היא רק מבטיחה שפחות אנשים יישארו בחיים כדי ליהנות מתיקונו.

הסתמכות יכולה להצדיק תחולה עתידית, פריסה והגנה על קיבוץ שיוכיח קושי ממשי. היא אינה יכולה לבטל את החובה לברר.

שיקולי תקציב והסתמכות יכולים להשפיע על היקף התיקון, על המועד שבו יחול ועל אופן יישומו. אבל עלות כספית לבדה אינה הצדקה להפליה ואינה פוטרת מחובה לבדוק אם ההבחנה עניינית ומידתית. למשל, אם תיקון מיידי יכביד מאוד על קיבוצים מסוימים, אפשר לקבוע תקופת מעבר, לפרוס את התשלומים או להחיל את ההסדר מכאן ולהבא. מה שאי אפשר לעשות הוא להפוך את עצם העלות של התיקון להצדקה להמשך הבחנה שאינה עומדת במבחני השוויון והמידתיות.

זהירות מיוחדת בערכאה ראשונה ואחרונה

לאחר הצגת ליבת הטענה הודיע בית המשפט כי לא יבקש תשובה לגוף העתירה, משום שההרכב אינו סבור שיש לה בסיס, וכי המשיבים יישמעו בשאלת ההוצאות.

הקושי אינו בעצם העלאתן של שאלות קשות או אנלוגיות במהלך הדיון. שופט רשאי ואף נדרש להגיע לדיון לאחר שקרא את החומר, גיבש שאלות ופיתח עמדה ראשונית. הקושי הוא שההליך הסתיים בלי שהמדינה נדרשה להשלים את התשתית העובדתית הנחוצה לבחינת טענות ההסתמכות, העלות והשלכות הרוחב.

האנלוגיות שעלו בדיון לא התמודדו במישרין, לטעמי, עם ההבחנה בין זכויות עתידיות לבין ערכן הפנסיוני של שנות עבודה שכבר הושלמו בתקופה השיתופית. בה בעת, טענת ההסתמכות לא נתמכה בנתונים בדבר מספר הזכאים, היקף החבות או החלופות האפשריות.

מצב זה מעורר קושי מיוחד בבג״ץ, שבו בית המשפט העליון הוא ככלל הערכאה הראשונה והאחרונה, ואין לעותר מסלול ערעורי רגיל שבאמצעותו ניתן להשלים לאחר מכן את הבירור העובדתי או לבחון מחדש את מסגור המחלוקת.

כאשר ההרכב מודיע כי אינו רואה בסיס לעתירה וכי הדיון עובר לשאלת ההוצאות, ההחלטה לעמוד על קבלת פסק דין דוחה כרוכה בסיכון מעשי מבחינת העותר. אין בכך טענה לכפייה, לחוסר תום לב או למניע פסול מצד חברי ההרכב. זו תוצאה מעשית של מבנה ההליך ושל החשיפה האפשרית להוצאות.

הביקורת היא אפוא על היקף הבירור ועל עיתוי סיומו. דווקא משום שמבית המשפט העליון מצופה הרף הגבוה ביותר של דיוק, זהירות ובירור, היה נכון, לטעמי, לקבל תחילה את הנתונים החסרים ורק לאחר מכן להכריע אם יש מקום להמשך ההליך.

ביקורת עניינית על מסגור המחלוקת, על התשתית העובדתית ועל היקף הבירור אינה גורעת מכבודו של בית המשפט. היא חלק מן השיח המשפטי, במיוחד כאשר מדובר בערכאה שאין על הכרעותיה מסלול ערעור.

אחרית דבר

העתירה הסתיימה – האחריות לא.

במסגרת ההליך לא הוצגה תשתית הנתונים הנדרשת, והוא הסתיים בלי שהמדינה נדרשה להשלים את המיפוי ולבחון את החלופות האפשריות.

כעת המגרש הוא של הכנסת והשר המוסמך. הם נדרשים למפות את הקבוצה, לבחון את שנות העבודה החופפות, לאסוף נתונים ולהציע הסדר עתידי, יחסי ומדורג.

ניתן לקבוע תקרה, לקזז זכויות חיצוניות, לפרוס תשלומים ולהגן על קיבוץ שיוכיח קושי כלכלי ממשי. אך תחילה יש לבדוק. אין לקבל מצב שבו היעדר הבדיקה משמש בעצמו נימוק שלא לבצע בדיקה.

גם התנועה הקיבוצית והקיבוצים יכולים לפעול מרצונם. לצערי, העמדה שהציגו התנועה הקיבוצית והקיבוצים בהליך לא כללה הכרה בקיומו של פער המחייב בדיקה ולא הציעה מנגנון לבחינת רכיב שנות העבר.

הזמן אינו ניטרלי במקרה זה. מדובר בקבוצה מבוגרת, שחלק מחבריה כבר אינם בחיים, וכל שנה שחולפת מצמצמת את האפשרות להעניק סעד ממשי למי ששנות עבודתם בתקופה השיתופית עומדות בבסיס המחלוקת. לכן הצורך בבירור אינו רק משפטי ועקרוני – הוא גם דחוף.

העתירה נדחתה, אך בפסק הדין לא ניתנה הכרעה מנומקת לגופה של השאלה המהותית: מדוע ותק פנסיוני שנצבר בתקופה השיתופית מקבל שתי רמות הגנה בשל סטטוס שנוצר לאחר צבירתו. שאלה זו תישאר על סדר היום המשפטי, הציבורי והמוסרי עד שהגורמים המוסמכים יסכימו לבחון אותה על בסיס נתונים – לפני שהאפשרות לתקן תגיע מאוחר מדי.